You’re Not from Here
In the current project, I revisit the migration processes I experienced during my childhood. At the age of 4 and a half I immigrated to Israel from Romania with my parents, and by the time I reached 16, we had already changed apartments ten times. As part of the melting pot policy practiced in the country in the 1960s, immigration and the transitions between various places of residence were, for me, an ongoing process of denial of my roots that indicated a strong desire to embrace the cultural characteristics of each new community to which I arrived and assimilate in it.
This is a personal diary, documenting my coming to terms with Israeli culture. Each work is akin to a temporal interval in a confessional. Each work is a milestone in the process of moving away from the culture into which I was born and a curious, hesitant inquiry into the new culture. In each work, different cultural strata dissolve and mesh together to form a new complex whole.
On the Work Process
I began by studying my mother’s Romanian lace napkin collection, after which I “embroidered” my own lace. I drew lace in white pencil on black paper and on delicate transparent sheets of paper, which conceal and reveal at the same time.
My point of departure was an emotional distance from the sabra—the eponymous prickly pear cactus as well as the native-born Israeli identified with it. I introduced the sabra into the works in small, measured steps, and its place gradually expanded. I tried to identify familiar features in it to which I could relate, such as rounded, soft, elegant feminine lines. I depicted the sabra in soft pastels and in oil paints. In the earlier works, I wrapped its branches in lace, and along the way, I gradually exposed them. Toward the end of the process, they sometimes even hide the lace, indicating a kind of acceptance of Israeli culture. With the thorns, on the other hand, I could not come to terms. I avoid them. In some instances, I carefully wrap them in lace, and in most cases, I eliminate them from the work altogether.
During the work process, I discovered that the sabra pads are made of compartments, designed to store water. When the pads dry out, these compartments are revealed, calling to mind layers of delicate lace. I print this unique lace on wooden boxes, creating lace over lace, as I embroider Romanian lace on it with a pilot pen.
Delving into my autobiographical story made me move away momentarily from the figurative painting that has largely characterized my practice in the past, and adopt a more conceptual gaze. Although the two images, the sabra and the lace, seem like an impossible combination of opposites, of yin and yang, in the artistic process I spoke both languages, as happens in Ohad Naharin’s dance piece 2019 or in a Quentin Tarantino movie, where anything is possible.
In my spaces, the sabra pads are detached from the ground; they enter the works from different places, at different angles. The lace is not one unit; I drew it from different directions. The pieces of lace sometimes intertwine to form one fabric; at other times they are suspended in mid-air, hanging by a thread. In some instances, whole small napkins are incorporated into this fabric, and the connections are usually completely intuitive. In some of the works, it is unclear what is up and what is down.
Fanny Horowitz
פאני הורוביץ – את לא מכאן
אוצרת: טובה פסח
25.11 – 18.12.2021
פתיחה 25.11 שעה 19:00
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
בפרויקט הנוכחי, אני חוזרת אל תהליכי ההגירה שחוויתי בתקופת ילדותי. בגיל 4 וחצי עליתי ארצה עם הורי מרומניה ועד גיל 16 הספקנו לעבור דירה עשר פעמים. בתוך מדיניות כור ההיתוך שהייתה נהוגה בארץ בשנות השישים, ההגירה ארצה והמעברים בין מקומות המגורים השונים, היו עבורי תהליך מתמשך של התכחשות לשורשים ורצון עז לאמץ את המאפיינים התרבותיים של כל חברה חדשה שהגעתי אליה, ולהיטמע בתוכה. זהו יומן אישי המתעד את תהליך ההתמודדות עם התרבות הישראלית. כל עבודה היא כמו אתנחתא בזמן בתוך תא וידוי.
כל עבודה היא אבן דרך בתהליך ההתרחקות מהתרבות אל תוכה נולדתי וחקירה סקרנית ומהוססת של התרבות החדשה. בכל עבודה, שכבות תרבותיות שונות מתמוססות יחד ויוצרות שלם מורכב חדש.
על תהליך העבודה
התחלתי עם חקירה של אוסף מפיות התחרה הרומנית של אימא שלי ובעקבותיה רקמתי את התחרה הפרטית שלי. רשמתי תחרה בעיפרון לבן על ניירות שחורים ועל ניירות שקופים ועדינים שמסתירים ומגלים בעת ובעונה אחת. התחלתי עם ריחוק רגשי מהצבר הישראלי. הכנסתי אותו לתוך העבודות בצעדים קטנים ומדודים והמקום שהוא תפס הלך וגדל.
ניסיתי למצוא בצבר מאפיינים שהיו מוכרים לי – קוים מעוגלים, רכים, אלגנטיים, נשיים. ציירתי אותו בצבעי פסטל רכים ובצבעי שמן. בעבודות המוקדמות יותר עטפתי את ענפיו בתחרה. במהלך הדרך חשפתי אותם יותר ויותר. לקראת סוף התהליך במקומות מסוימים הם אפילו מסתירים את התחרה. סוג של השלמה עם התרבות הישראלית. עם הקוצים לא הצלחתי להשלים. אני מתרחקת מהם. לעיתים אני עוטפת אותם בזהירות בתחרה ובדרך כלל אני מוציאה אותם לגמרי מהעבודה.
במהלך העבודה גיליתי שגבעולי הצבר עשויים מתיבות שמיועדות לצבור מים. כשהגבעולים מתייבשים מתגלות התיבות הללו ונראות כמו שכבות של תחרה עדינה. אני מדפיסה את התחרה המיוחדת הזאת על גבי קופסאות עץ ויוצרת תחרה על גבי תחרה כשאני רוקמת עליה בעט פיילוט גם תחרה רומנית.
הצלילה אל תוך הסיפור האוטוביוגרפי שלי גרמה לי להתרחק לרגע מהציור הפיגורטיבי שאפיין את רוב העבודות שלי בעבר ולהתבונן בדרך יותר קונספטואלית. למרות ששני הדימויים, הצבר והתחרה, נראים כחיבור בלתי אפשרי בין דבר והיפוכו בין יין ויאנג, בתהליך היצירה דיברתי בשתי השפות יחד.
סוג של 2019 של אוהד נהרין או סרט של טרנטינו, בהם הכול אפשרי. במרחבים שלי גבעולי הצבר אינם מחוברים לאדמה, הם נכנסים אל תוך העבודות ממקומות שונים, בזוויות שונות.
התחרה איננה יחידה אחת, רשמתי אותה מכיוונים שונים. פיסות התחרה לעיתים מחוברות יחד לכדי אריג אחד ולעתים תלויות ומרחפות באוויר, תלויות על בלימה. לעתים משולבות באריג הזה מפיות שלמות קטנות ובדרך כלל החיבורים הם אינטואיטיביים לחלוטין. בחלק מהעבודות לא ברור מה למעלה ומה למטה.
פאני הורוביץ, נובמבר 2021